עבודתה של מיכל נאמן הטעינה את האמנות הישראלית, החל מאמצע שנות השבעים, ובמערכות מושגיות החורגות מן השפה הפלסטית הטהורה ושנוגעות בסוגיות לשוניות, פסיכואנליטיות וספרותיות ייחודיות. עשור הראשון לעבודתה נמנעה נאמן מציור ישיר ועבדה בעיקר עם תצלומים ורפרודוקציות בשחור-לבן.